(נכתב בינואר 2016)

“לתלות” היתה משאת נפשנו. כל מי שראה את המילה הזו בכתב ידה של תרצה על גבי שיעורי הבית נמלא גאווה.

את הקופי טסט הבלתי-נגמר לקורס כתבתי בראבק בסתיו 2007. נחושה להתקבל. שמעתי כל כך הרבה אודות הדמות הנערצת, הכוהנת הגדולה של עולם הפרסום, והכי רציתי להוכיח את עצמי.

לריאיון ניגשתי בחיל ורעדה, נשאלתי שם אינספור שאלות אבל אני זוכרת ממנו במעורפל בעיקר סצנה אחת. תרצה ומייקל ישבו מולי ושאלו: “את נכנסת במפתיע לסלון של מייקל. מה את רואה?”. עניתי משהו על כלוב, נמר, אזיקי פרווה, קוקה קולה ופונפונים. הם חייכו זה לזו והנהנו. למחרת קיבלתי תשובה שהתקבלתי. תודה לאלוהי הפונפון.

באמצע הקורס קבעתי איתה פגישת-חירום.
“יש לי מחסום כתיבה!”, הכרזתי. “אני מתוסכלת… כלום לא יוצא!”
היא לקחה שאיפה עמוקה מהסיגריה, הישירה אלי מבט, משכה בכתפה החשופה ואמרה: “אם זה מה שקורה, תשחררי. תני לזה לזרום. צאי מהלחץ וזה יחזור מעצמו”.
את הקורס סיימתי בהצלחה.

כשנתיים לאחר מכן, אלוהי הפונפון החליט לכתוב את הקופי הכי מעפן. הגענו ללוויה.

אמנם אחרי תקופה קצרה בתחום חתכתי מהתעשייה ושיניתי כיוון מקצועי, אבל תרצה המשיכה ללוות אותי בדרכי הפתלתלה. היא היתה שם במהמורות, בעליות ובירידות. זוג פנסים כחולים אפופי עשן האירו אלי מכל פינה חשוכה, הזכירו לי ש- “Less is More”.
אתמול, בערב הבוגרים לדורותיהם, הרגשתי מכל בחסרונה.

המחלה הפאקינג ארורה הזו, הארורה מדי, לקחה לי את אבא שלי, לקחה את תרצה, והשבוע גם את דיוויד בואי. שלושתם, אגב, כולה בשנות ה-60 לחייהם, גאד דמיט.

אחרי הערב, התחשק לי לקבוע איתה פגישה במשרד כדי להתייעץ.

“אז מה את אומרת?…”, הייתי שואלת. “במקום לקחת את הבריף ולכתוב לו קופי לפנים, יצא לי עכשיו פוסט משתפך. אני פשוט לא יכולה אחרת! לא יודעת אחרת…”
“נו, אז מה הבעיה?”, היתה כנראה עונה לי.
“הבעיה היא שזה לא מה שהלקוח רוצה!”, הייתי אומרת, מתוסכלת.

כנראה שהיתה לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה, מישירה אלי מבט, מושכת בכתפה החשופה ואומרת: “אם זה מה שיוצא, תשחררי. תני לזה לזרום. צאי מהלחץ, תעשי את זה יותר”.

אולי באמת.