זה היה בוקר גשום במיוחד, בתקופת בית הספר היסודי. השעה 7 בבוקר. הייתי חולה ונשארתי בבית, ומה שהיה לעשות אי-אז בשנות ה-80 כשאתה ילד חולה שנשאר בבית, זה לקרוא עוד כרך של “השביעיה הסודית” או לצפות בערוץ 1. אז צפיתי בערוץ 1.

ובעוד הגשם ניתך על החלונות, אחרי “שעת כושר” החל הסרט “Singing in the Rain”(1952), ואני זוכרת את עצמי מביטה מהופנטת. בוהה בג’ין קלי הכה נפלא רוקד לו בגשם, ועוקבת באדיקות אחרי צעדי הסטפס שלו. נפעמת מהאושר של הגבר החייכן הזה שרוקד כל כך יפה, שר ומאושר, וכל זאת תחת גשם זלעפות. ואני משתאה, ולפתע מתמלאת שמחה בלב, ורוצה לספוג לעצמי ולו קצת מהעוצמה וההתלהבות הללו שהוא מקרין.

ותוך שג’ין קלי משתולל לו בגשם, רוקד את חייו בתוך השלוליות ומתיז מים לכל עבר, לפתע פתאום ומשום-מקום מגיע שוטר ומביט בו במבט מאיים… וג’ין קלי, משקולט זאת, עוצר ומשתהה לרגע. מביט בשוטר ושר לו בחיוך:
“I’m dancing… and singing… in the rain…”
ובעודו מתרחק מן השוטר, ספוג מים, הוא מניח את מטרייתו בחיקו של עובר אורח תמים וממשיך מאושר בדרכו תחת אין-ספור טיפות. מנופף לשוטר לשלום.

כעבור כמה עשרות שנים (מי סופר?), השעה 7 בבוקר ואני מרגישה כמו נמלה חרוצה, כבר ישובה לכתוב בבית הקפה האהוב עלי. מצונפת בתוך מעיל צמר, עטופה בצעיף, מחבקת ספל קפה חמים ומהביל ומביטה בגשם הזלעפות שבחוץ. מיליוני-ביליוני טיפות ניתכות לכל עבר ומכל עבר, ואפשר לנשום את ריח האדמה הרטובה מגשם.

ואז, משום מקום, קולו של ג’ין קלי מפציע בפלייליסט הנעים שברקע. אני מביטה במטר הניתך בחוץ בעודו שר את “Singing in the Rain”, ופתאום נוצר לי מן רגע מזוקק… של אושר רגעי צרוף. בטוחה שכל אחד מכיר את זה. מן רגע כזה שמרגיש כאילו הכל מונח בדיוק במקומו, וכל הכוכבים מסתדרים בדיוק כפי שהם צריכים. באותו רגע פרטי שלי זה היה הצירוף של גשם, קפה, דף ועיפרון, מעיל חמים, בוקר חשוך וסגרירי במיוחד, וקולו של ג’ין קלי – בול בזמן.

וכמו במכונת זמן, המוח טס לאחור והשיר הזכיר לי את אותו בוקר, כשהייתי ביסודי ונשארתי בבית, מביטה מהופנטת בריקוד שלו בגשם. נזכרתי בטירוף הקל שלו, בנון-קונפורמיות, באושר הצרוף, בתעוזה. סתם כך, פשוט לרקוד ולשיר בגשם! למה לא, בעצם? ואז נזכרתי בשוטר, שבמבטו כמו איים לעצור אותו על שוטטות, וחשבתי לעצמי…

כמה פעמים בחיים קורה שמגיע מולנו “שוטר” כזה, שנוכח הריקוד שלנו בגשם עומד ומביט בנו במבט מאיים? מכירים שוטרים כאלה בחיים שלכם, שברגע שאתם עושים את מה שהלב צועק לכם מבפנים, ומגשימים חלום שנראה לסביבה שלכם כהזיה מוחלטת, הם יעשו הכל כדי לעצור אתכם? אלה שברגע שאתם עפים מעלה-מעלה, הם מביטים בתדהמה בכנפיכם הצבעוניות הפרושות לרווחה ורוצים להוריד את השאלטר על החגיגה הפרטית שלכם? לומר לכם: “הלו! מה אתם שמחים? הרי יורד גשם בחוץ…”

והיום אני יודעת, ומרגישה, שאם סגרירי בחוץ, אצלי בכלל לא סגרירי בפנים. נהפוך הוא. ודווקא ברגעי הסגריר, אני נשטפת באור. הרי הכי קל לצאת ולפזז בשדות כשהאביב מגיע והשמש מפציעה. האתגר האמיתי הוא להשתולל מאושר ביום סופה. ולרקוד את החיים.

לעולם,
לעולם,
אל תפסיקו לרקוד בגשם. ❤️