שעת זריחה בחיספין. ציוצי ציפורים, געגוע ברווזים, ואין נפש חיה סביב. העולם ישן. רק אני ואלהים, בשיחה צפופה. “בחיאת, תחזרי לישון…”, הוא אומר.
ולמרות שבחוץ כפור אימים, ולמרות שאני סמוקה ורועדת והאף שלי קופא, אני מתחילה אימון בוקר מול היופי הזה. וכשמתחילה להתחמם גם הנפש מפשירה. ובוקר שבת מתגלה במלוא הדרו. ואלהים מתחיל לצייר בשמיים. ואויר רמת הגולן ממלא את הריאות, נקי וצלול כל כך. אני לא מכירה מולקולות חמצן כאלה, אי-שם במרכז. ומול הקקופוניה הרועשת של הטבע, עולה שקט, אמיתי.
עונג שבת. ❤️
