אירוסמית’ בישראל – 17.5.17
חורף 2003, תקופת הכריסמס באוויר. אני חוזרת בחצות מה-Mall. נוסעת לאטי בכבישים הצרים של Norwell, פרבר פיצפון בתוך יער עבות באזור בוסטון, ובו גרתי באותה תקופה. בתי-ענק מכוסי שלג ומעוטרים באינספור אורות כריסמס מרצדים, מוקפים עצי-ענק. ואני נוסעת בתוך כל היופי המקפיא הזה, נהנית לראות כיצד פנסי הפונטיאק האדומה שלי הופכים את פתיתי השלג הנופלים לגחליליות מרצדות, ולפתע פתאום…
הוא הגיח. לימוזינה לבנה ממש לפני, מתוכה בוהקים אורות ניאון כחולים, ואני יודעת. יודעת שזה הוא. הוא גר ב- Norwell והתושבים אמרו לי שברגע שאראה את הלימוזינה הלבנה, אדע. כי רק הוא נוסע עליה. ובכלל, שאדע, הוא כמעט ולא מתרועע עם השכנים, אבל בבעלותו פיצרייה מצוינת בקצה הכביש הראשי. אמרו, ובאטרף הכריסטמס שכחתי מכל זה. עד אותו לילה.
ובאותה שניה, החסרתי פעימה. ולא ידעתי אם להבהב, לצפור, או אולי לשים אורות מצוקה כך שיבחין שמאחוריו יש ישראלית, חיילת משוחררת צעירה ומתלהבת שרק רוצה חתימה? אותן שניות זכורות לי כנצח. ותוך שהוא נוסע לפני, נזכרתי פתאום בקליפ של Crying, איך בשעות שאחרי בית ספר הייתי יושבת עם חברות מול ה- MTV, מביטות אכולות קנאה בתלבושת בית הספר של אלישיה סילברסטון וליב טיילור, בעוד אנחנו עושות רונדלים על המגרש בשיעורי הספורט, מיוזעות, עם טייץ וטי-שירט גזורה מעוטרת בסמל החטיבה… ורציתי לספר לו את כל זה. והנה הוא ממש לפני!
בצומת הוא פנה ימינה ואני פניתי שמאלה. כבר לא היה לי קר.
אז היום, במרחק 14 שנים, סגרתי מעגל. ונופפתי לשלום מרחוק. הוא לא ראה, אבל אני חייכתי לעצמי. ובעודו נותן את השואו של הלייף (ללא ספק!!), ראיתי בעיני רוחי מעל כל הקהל הזה המוני פתיתי שלג מרצדים, שהופכים לגחליליות.