נכתב ב- 1/4/20

מילואים בצל קורונה – והפעם: חדשות טובות!
קפה! אמיתי! ☕

אז אחרי השרב של אתמול, ולפני השרב של מחר, הבוקר היה קר. לרגעים, היה ממש קר. מצונפת בפליז צבאי, בדרכי למילואים, עברתי דרך מקום מיוחד במיוחד.

מי שעקב אחר מעללי בחודשים האחרונים, יודע שהפכתי למשכימת קום (5 בבוקר), מה שמאפשר לי להספיק המון בשעות הבוקר, כולל ישיבה קבועה בשעה מוקדמת בבית קפה שאהוב עלי מאוד. מזה שבועות שלא עשיתי זאת (מי סופר?), אבל למזלי כי רב ולשמחתי כי רבה, גיליתי שהמקום מוגדר כמפעל חיוני (שכן מייצר לחם מהשורה הראשונה!), ולא היתה שמחה ממני לדעת שקפה-הבוקר שלי עדיין חי ובועט. לפחות משהו מהשגרה הישנה נשאר.

ו… האמת היא שכשנכנסתי, נצבט לי הלב. השולחן הקבוע שלי נמצא אי שם בין שאר השולחנות בערימה, לידם ערימות כסאות הפוכים, ועל הרצפה פסים זוהרים במרחק 2 מ’ זה מזה, המסמנים לאנשים היכן לעמוד.
ועדיין, היתה לי שמחה בלב.

“הו, שלום! מילואים??”, קרא לעברי א’ בחיוך.
“הפוך גדול על סויה, בקבוע?”
“כן!”, הנהנתי.
“ועוגת הפרג שלך?…”, א’ לא שוכח.
“ברור!”

ואיך שיצאתי מבית הקפה, החל לרדת גשם. זלעפות. כן, כן, אחרי השרב של אתמול ולפני השרב של מחר. וזה לא מפתיע, כי כמעט כלום כבר לא שפוי בתקופה זו על פני הכדור שלנו, ומזג האויר בסך הכל משתף פעולה לא רע עם המצב.

ואני, נטולת מטריה, בעוד שטיפות שוטפות את שערי ואת הפליז הצבאי, לוגמת את הקפה החם ועוצמת עיניים. אפילו מתגנב לו חיוך קטן. והטעם שלו מזכיר לי שמץ של שפיות, שכל כך חסרה לי בתקופה מוטרפת זו.

מקווה, ממש מקווה, שבקרוב, ממש בקרוב, אשב שוב בשולחן הפינתי שלי, שם בבית הקפה של הבוקר.