חנוכה התשע”ט (2019)

יוצאת את פתח הדלת לעת ערב. גברת שרה השכנה שומעת אותי ופותחת מיד את הדלת הסמוכה.

“יפעת! חג שמח! בואי, את חייבת לטעום. סופגניות טריות-טריות, ממש מעכשיו.”
אני מציצה ורואה קערת בצק ובה מנמנם בשלווה בצק מותפח, סיר שמן ובתוכו גושי-בצק, וצלחת ענקית מלאה בספינג’ים.

“אה, וואי, ממש תודה… אבל אני בדיוק בדרך להדלקת נ….”

“שום דבר! בואי, בואי, את חייבת לטעום!” היא מחייכת אלי חיוך גדול. יש לה לב גדול, לגברת שרה השכנה. “הילדים סוף סוף באו לבקר, אז פינקתי, מכל הלב!”

“אוקיי…”, אני נעתרת, מחייכת במבוכה. “אבל רק אחת, טוב?”

“שתיים!”, היא קובעת נחרצות. “עם סוכר או בלי?”

“עם…”, חייכתי. אם כבר הנאה מושחתת, אז כבר לחוות אותה במלואה.

תוך שניה הונח בכפות ידי נייר סופג, ועליו שני ספינג’ים. תמימים למראה.

כחצי-טוניסאית גאה, כבר ראיתי ואכלתי ספינג’ים בימי חיי, אבל רוב הזמן העדפתי לוותר. הם אף פעם לא ממש היו my cup of oil… 

הודיתי לה מאוד, ומכיוון שמיהרתי, שמתי אחד מהם בשקית סנדוויצ’ים במקרר, וחשבתי לעצמי שאת השני אטעם לי בדרך.

אני זוכרת במעומעם שלקחתי ביס ונעלתי את הדלת. ביס שני וירדתי במדרגות.

כשהגעתי לדלת הרכב, קפאתי. הספינג’ נעלם. לשבריר שניה לא הבנתי, אבל אז הבנתי. כלומר, ברור לי איך הוא נעלם. כנראה שאכלתי אותו. אבל בחיי שאפילו לא הרגשתי שאכלתי אותו, מרוב שהמאכל הזה היה שמיימי. מן עננת צמר-גפן טריה ואוורירית לחלוטין, בדמות סופגניית-ספינג’. מרקם של ספק-ענן-ספק-נוצה, חמימה, ומנחמת, ועוטפת. לא מתוקה מדי, לא שמנונית כלל, לא מתחצפת. פשוט היתה ונמוגה. משהו בלתי ניתן לחיקוי. עמדתי כשרוח-דצמבר קרירה מבדרת את שערי, וכל שחשתי הוא מספר גרגרי סוכר שנחו על שפתי, אותן ליקקתי, וניסיתי להבין מה פשר. מה פשר הדבר המדהים שאכלתי כרגע?? ובעודי המומה קלות מהחוויה הטרנסנדנטלית או טראנס- סֻפְגָּנִיָּתית שאך חוויתי, פתאום נזכרתי ש…. יש עוד אחת במקרר! ובכל שניה שעוברת… היא… היא… אבוי! היא מתקררת!!

רצתי כל עוד נפשי בי במעלה המדרגות, נכנסתי לדירה בסערה ופתחתי את המקרר רק כדי לגלות אותה. סופגניית-ספינג’. יושבת לה שם, בנחת, בתוך שקית סדוויצ’ים. כל כך לא יאה למעמדה. תמימה ויפה, עטופה בגרגרי סוכר. פשוט נחה לה שם, וניכר עליה שהיא יודעת, פשוט יודעת, שכל המפונפנות של רולדין לדורותיהן(!) יכולות להחוויר מקנאה.

נגעתי בה. היא עוד היתה חמימה. חיוך של אושר צרוף נסוך על פני.

ולכם, כל אהובי ואוהבי, ברצוני לאחל מכל הלב והקלוריות לרגל חג החנוכה:
מי יתן ותזכו עוד בימי חייכם לטעום, ולו פעם אחת, ספינג’ המשתווה בטעמו ובמרקמו לזה של גברת שרה השכנה.

אמן. 

* הערה:
כשכתבתי פוסט זה הבוקר בבית הקפה, ישב מולי גיל חובב. הראיתי לו את הפוסט מרוגשת במעט, ושאלתי לפשר הקסם שחוויתי. אז מסתבר שהסוד, חברים יקרים, לפי אשף-האוכל, טמון בזמן ההתפחה, האהבה שנותנים לבצק וההשקעה בו, וכן בטמפרטורת השמן.
בהצלחה!