אז… השגרה הקודמת והכה מוכרת השתנתה עבור כולנו, ואצלי התווספה לה שגרת-חירום על מדים. כך פתאום, באמצע החיים. לצאת בבוקר אל האויר הקריר, אל הדממה, אל הרחובות הכמעט ריקים
נכתב בחנוכה התשע”ט (2019) בכל אחד מאתנו קיים “ניצוץ”, כזה הייחודי רק לנו. כישרון מיוחד, חוזקה בולטת, תכונה נדירה… וכל אחד, בתוככי-תוכו, יודע מה התשוקה האמיתית שלו. מה הניצוץ
זה היה בוקר גשום במיוחד, בתקופת בית הספר היסודי. השעה 7 בבוקר. הייתי חולה ונשארתי בבית, ומה שהיה לעשות אי-אז בשנות ה-80 כשאתה ילד חולה שנשאר בבית, זה לקרוא
שעת זריחה בחיספין. ציוצי ציפורים, געגוע ברווזים, ואין נפש חיה סביב. העולם ישן. רק אני ואלהים, בשיחה צפופה. “בחיאת, תחזרי לישון…”, הוא אומר. ולמרות שבחוץ כפור אימים, ולמרות שאני
שמי יפעת כהן ואני שמחה שאתם פה! זה מרגש על גבול האקסטטי!
אני כותבת את הבלוג הזה כדי לממש תשוקה. תשוקה בוערת למילה הכתובה. מאז ומתמיד אהבתי להתבונן, להיות ולחוות את הרגע, ולכן כותבת בעיקר על החוויה המטורפת הזו שנקראת חיים. כולנו אמנם חווים אותה איש-איש בדרכו, אבל כולנו חולקים תשוקות, רגשות ומאוויים. כולנו יודעים מהם אושר, כאב, אהבה, פחד, התרגשות, כמיהה, צחוק ודמעה. וכמו כולנו, לפעמים אני צוחקת ולפעמים בוכה. לפעמים בוחקת ולפעמים צוכה…
